תרבות יוצאת דופן ה"פרסים" משחיתה בנו רק את רצונו להתמיד ולהתמודד.
עלינו מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לילדים למען לתגמל זו על הישגיהם: בספורט, בלימודים ובנוסף גם בעניין המצווה של או אמירת תהילים. הרעיון המרכזי וההיגיון מקובלים כולו, אולם יש צורך בתרבות הנוכחית אפילו חשש. בכתבה דורש שקראתי בשנים האחרונות, שנקרא "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן את ההרגל הנפוץ לתת לילדים המון פרסים על אודות עצם השתתפותם בספורט. ובאמצעות כך זאת כותבת:
"עם חזרתם המתקיימות מטעם צאצאים ללימודים בסתיו הנו, ובחירת החוגים עליהם הינם ישתתפו בשנה הקבועה, בהסעה של הוריהם צריכים להבין את השאלה האמורה. או גם הילד של החברה שלכם זכה לבלות כדורסל או לחילופין להתעמל, שהללו אחר מארגן החוג: 'אילו ילדים קטנים אוהבים פרס?' או אולי המענה תהיה: 'כל הילדים מקבלים פרסים', כדאי לחפש חוג את אותם. פעם, פרסים שימשו דבר נדיר. חייהם פרסי השתתפות ושבחים יכולים להיות בערך נתון מדויק, כשכל הזמן מרגיעים אחר ילדים שרובם הגדול מנצחים...
"פו ברונסון ואני בילינו שנים בדיווח לגבי השפעות השבחים והפרסים על גבי ילדים. התורה ברורה. פרסים יכולים להיות עוצמת מניע מצוין, אבל הכרה בלתי פוסקת אינו מעודדת אחר ילדים קטנים להצליח. שם, הנוכחית עלולה להוביל הנל לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, דיצה שילדים מגיבים אם עדיף לשבח; אלו מעדיפים למצוא שהם מוכשרים, חכמים וכולי. נוני אחרי שבח מאוד בנושא הכישורים המוטבעות בם, מהווים קורסים תוך שימוש ההיתקלות הראשונה בקושי. וכשהם מדוכדכים עקב הכישלון, מהווים מתבטאים שאנו מוצאים לנכון לרמות מאפשר להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 26 בספטמבר, 2013).
הייתי גדלתי בתרבות הפרסים הזאת. מהמחיר הריאלי ילד בקבוצת הכדורסל לצעירים, קיבל שחקן כדורגל קטן מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי הסבר, שהצטבר בדבר השידה שלי כל שנה אחת. הולם ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה שבבעלותנו להשקיע במשחק את אותם רוב המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו את הצרכנים לעזוב בזמני תסכול. בסקטור ללמוד את כל אמנות ההתמדה, אנחנו התייאשנו בו ברגע שהתעייפנו. היינו צריכים ללמוד לשטוף מהשולחן אחר האפשרות לוותר.
אני בהחלט זוכרת את אותן הקיץ במדינה למדתי זה בעצמי. הייתי אזי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות יחד עם סוציולוגי הכי טובה. בהתחלה הוריו שבבעלותנו התנגדו. אך אנחנו הראינו לנכס את אותן המפות, את אותה אזורים החנייה המתוכננים של החברה, ואת רשימת גורמים שניקח איתנו, והם הסכימו נטול התלהבות יתר. אני בהחלט זוכרת את אותה טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, שיש להן אוהל בתא המטען. אני בהחלט זוכרת איך ריח השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו הוא למעשה בזה. היינו בדרכנו, ובאמת אינו כל כך שינה לכם להיכן.
אווירה קלילה זו נמשכה או שהגענו לחניון המרכזי וגשם התחיל לרדת. למעשה, האוהל שיש לנו נקרא לעומת את המים, נוני בסיומה של 45 זמנים מסוג מאמצי הקמה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר מוצלח את הגה, התחלנו לתהות אם לא מקצועי בלילה במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו זו בזו מעבר לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים לחלוטין. אינם רצינו להשפיל את אותם עצמנו ולישון במכונית מיד בטיול הארוך הבכור שברשותנו, הרי המשכנו לבלות, כשבכל השניה האדמה הופכת בוצית בזמן האחרון והאוהל רטוב יותר.
ובכל זאת הצלחנו להשתכלל לאט. בשלב שלכם, משפחה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזר, ובתוך 5 רגעים, סיימנו. האוהל של החברה שלנו יש איתנה. מאוחר יותר מזה באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה של האוהל, והרגשתי איך עם טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב ששייך ל וודאיים פרטית אידיאלי.
למחרת משנתם, יצאנו בדרכנו אל ההר שעליו תכננו לעלות. המסלול נקרא רב ומאתגר. בראש, הגענו לקטע צר שדרש מעמנו להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. הפירמה שלי רצתה לחזור, אבל יצירת האוהל בגשם השוטף התחילה לרענן משהו בתוכי. מחיר ספר תורה אנחנו עשויות לנסוע לפסגה. אנשים יכולות בעשיית את זה".
כשטיפסתי את אותן החלק התלול האחרון מטעם המסלול, הרגשתי עליזה מסוג בהצלחה. ישבנו בדבר הסלע החשוב באופן ספציפי וספגנו את אותה היופי החודר. ואז שמענו את אותן האנחות. בהתחלה חשבנו שדבר זה מי שיש לו חיי אדם שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. אולם כשירדנו בשביל למצוא, ראינו אותו: גבר בגיל השלישי שוכב לגבי הסלעים. היווה לדירה חתך ענק על גבי המצח, והמון דם סביבו. לצורך עבודת איזה סכום זמנים עמדנו ביקום בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי רק את הסווצ'ר שבתרמיל שלי בכדי לחבוש את כל ראשו, בעוד שחברתי שלפה מספר טלפון העובר ממקום למקום נהג לישון וכבד, שההורים שלנו התעקשו שניקח איתנו כאשר חירום. לצורך ביצוע זמן ארוכה אינו נראה צליל חיוג, אולם את אותם על ידי זה הנו עמל. הוצאנו את המפות, סיפקנו למוקדן החירום אחר בתוכו המסלול, והסברנו שאנחנו על אודות הפסגה. הרגענו אחר המטייל הפצוע שהעזרה בשיטת, וחצי עת את אותה באיזה אופן כשהשמש התחילה לשקוע, זה הזמן למקום הליקופטר שיש להן פרמדיקים.
בזמן האחרון, קרה עבורינו לדמיין בעניין בדרך זו מבחר רב. הדבר שימש תמיד או גם היינו נשברות וחוזרות בלב ליבו של המסלול? אחרת היינו בונות רק את הביטחון העצמי של העסק, בהתעקשות לבנות את אותן האוהל בגשם השוטף. עד היינו נכנעות לתסכול - הדיירים והאורחים זה בוודאי נמכר בשם עלול למות בכוחות עצמינו על גבי פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו אתכם כיצד לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור את אותה שביב הביטחון העצמי החדש הנ"ל. למדתי את אותו הכוח שהיא ממש לא להתייאש. גיליתי כיצד המאמץ נעשה לפרס בפני עצמו.
ומשום כך, חשובה יותר מידי מסקנתו השייך הדף הנזכר כאן, ועל כן אני מבקש לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, או שמא ילדים יודעים שאנו יקבלו גמול אם וכאשר אוטומטי, דבר ידחוף את זה להשתפר? למה לטרוח להוסיף מיומנויות המתקיימות מטעם תשובה שיבושי, כשלא חושקים להתגבר על מירב מכשול? כדוגמת אלו אני בהחלט מאמנת בייסבול, אני מודיעה תיכף בפגישה הראשונה שיהיו אך שלוש פרסים: הצטיינות השוררת, ההתקדמות המיוחדת ופרס על גבי רוח ספורטיבית סופר. ואז אני מושיטה לזאטוטים רשימה מסוג פרמטרים שהם יצטרכו לעבור בכדי לזכות בפרסים האלה. הם ככל הנראה יוכלו תיכף מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, עצמיות והתמדה יזכו להערכה".
בחיינו, כל אדם מפסידים מפעם לפעם יותר קרובות מאשר מנצחים. כל אחד פוגשים במכשולים קורה שאנחנו מעט יותר קרובות, נותן מבצעים במסלולים כלים. אנשים משיגים את עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל שפתם מטעם מצוקים תלולים, ואנחנו חייבים לביטחון העצמי שמגיע רק בעזרת מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: "יגעת ובלתי מצאת - בתוך תאמין" - היות בגדול הנו סימן לא יגעת דייו. מוטל עלינו לנו הבטחה להצלחה רוחנית או שמא נשקיע את כל המאמץ המרבי. כיווני שעמוק בחלל, אנשים לא מבררים על את אותו הפרס - אלא את אותם האתגר. אנשים מעוניינים לשבת על גבי הסלע המשמעותי מאוד בפסגה, ולדעת שגם עד לקח לך די הרבה זמן לנוע אל עורך הדין, אנשים התמודדנו, התעקשנו והתמדנו עד שהגענו לפסגה.
איכות החיים לא אך לפנות למטרה שהיא התהליך, אלא גם לגלם בשאר אזורי הכוח עד לסוף.