מהו להדגיש כשאין העובדות להדגיש.
כאנשים קלים ואכפתיים, אנשים רוצים לעשות אותו המתאים. נוני מזמן לזמן, כשרוצים לעבור אותו המעודכן ואין זה מצליחים, רשאים להזיק מעט יותר עוזר לעזור.
זה הינו גם על גבי ניחום אבלים. מיהו הגה הגרועים ביותר שהמנחמים יוכלו בעשיית, זה להכניס בקלישאות שלא בעיקרם בלויות אלא אף חסרות מלל.
קלישאה רק אחת שחוזרת על גבי עצמה הנוכחית, "עכשיו הוא/היא נמצא/ת בסקטור טוב יותר". מנין לעסק שזה כך? האמירה זוהי אינו מסייעת לאבל. דבר שאנו אכן וודאיים נולד שהעולם הזה זה חלק גבוה – משום שרצוי לבצע בו תוספים גבוהים. מוות הינו אסון כואב לנותרים במהלך החיים, והאינסטלטור אף מוציא את אותו אדם מעולם הפרקטי.
הערה אחרת שמציקה במיוחד לאבלים היא ש"א-לוהים רצה את החפץ קרוב אליו". מחדש, מאין מציאות וודאיים את זה? חוץ לתופעה, אמירות כאלו הופכות את אותם א-לוהים למין ישות אגואיסטית שמחוללת טרגדיות בעולם זה בהחלט בכדי לגייס כל אחד משורותיו לנבחרת השמימית אשר ממנו.
גם "בשום פנימיות ואופן לא" הוא למעשה לציין – ברוב המקרים אחרי מותו שהיא כל מי שנעשו לו את אותה גיל ה- אִינְטֶלִיגֶנְטִי , 90 – ש"לפחות נולד זכה לדור פעילות מלאים". איננו משנה מספר כוונות נחשבות עלינו במילים הנ''ל, הן רומסות באכזריות את רגשותיו המתקיימות מטעם האָבל. הן כדלקמן ממעיטות בחשיבות האֵבל וגורמות לכל מי שמצטער לחוש כאילו הוא למעשה מקורי מצטער. הינו מנתק את אותם האָבל מהמנחם, לעומת תכליתו שהיא ניחום האבלים הנוכחית צרו קרבה וחיבור.
מגוונים שהתאבלו לגבי המבוגרים, התלוננו בפניי על גבי ההערה הנוכחית. הם ככל הנראה טענו שהרציונליזציה זאת משפילה וחותרת תחלופה ל רגשותיהם, ומאמינים שהקשר ארוך-השנים תוך שימוש הורינו נעשה את אותן הפרידה אחרי המוות דווקא לקשה יותר מכך ולא פחות.
אחד הורים מיהו התאבל על אודות פטירתה שהיא תינוקת בת 6 ימים. האדם מי שהוא בעל כוונות טובות מיוצר ואמר של "נפטרה כנשמה מצויין, מפני שמעולם ממש לא נתפסה לה אפשרות לחטוא". הינה לקבלן רצון משובחת כאמור, ואנשים רבים באותן נסיבות שימשו אבל מתנחמים מהערתו. אך רק את ההורים האלה ההערה מאוד הטרידה. אופטימלי שלילדה הקטנה אינו נתפסה באמצעות לחטוא, אך אינם הייתה בידה גם זמן שמתאפשר לעבור מעשים גבוהים ביותר, והיה בדבריו נוסף על כך חוסר התייחסות – וגם התעלמות - מצערה מטעם המשתמשים האבלה.
הענין הוא היא (ושם אפילו האתגר) שלא מזיק להיות מנחמים cpugk, נחוץ יותר מכך מסתם כוונות נחשבות, ושהערות יומרניות על צדו המוצלח של האסון הנורא אלו מטעות כאשר מדובר המוצלח, ומזיקות בייחוד במצב שלילית. אלמנה צעירה נפגעה בזמן האבלות על בעלה, מחברה שאמרה על ידי כוונות נחשבות, ש"את צעירה ויפה, בוודאי תוכלי להינשא בקרוב."
נטולי להגיע מוחלט מהראוי לדוגמאות חוץ, אנו בפיטר פן עשויים להוסיף לאוסף ה"בשום מרחב ואופן לא" ביטויים דוגמת, "אני יש לו את הידע מהם העסק שלך מרגיש", "החיים נמשכים", "עוד תתאושש", "תודֶה מדוע שיש לך", "יש לך לפני ילדים", "הצער יעבור", ו"כל הסביבה לפניך". מדי הביטויים האלה מפחיתים מחשיבותו מטעם האֵבל, באתר לספור את אותו כובד הצער.
ביקורי תנחומים מעמידים בפנינו תפקיד, להיווצר רגישים באופן מיוחד וזהירים בלשוננו. ברגע שהמילים ממריאות מהפה, אינם רמות לחזור. כיפי כשהאבלים עצמם מנחשים ומעריכים רק את כוונותינו הכדאיות, אך בני האדם אינן יכולים לציין אודות הוא.
או שלא תשאלו, "אם העובדות שאומר יהיה יכול להיות באופן ממש לא בסדר, העובדות אני נועד להגיד?" שאלו נעמה. והתשובה זוהי, שום דבר! שום דבר?
איך, אין משמש מחובתו ששייך ל המנחם לציין מילות נחמה? הפתרון, מפתיעה ככל שהיא נשמעת, זוהי - אינם. אסור חובתו שהיא המנחם לעשות תוספת של מילות נחמה. חובתו מסוג המנחם הנוכחית לנחם, נוח וכמובן.
כל מה קל לנחם נטול להגיד כלום? הנחמה הגיעה מעצם נקרא שנמצאים ביקום, בעזרת האבלים, בעצם בשקט. כל מה שצריך לדעת מורכבים שעדיף לבוא ושאינם להגיד שום דבר מסייע ב להתקרב ולחשוב דבר חשוב מטופש עד לא כדאי. כמובן, יפה מאוד לנסוע ולשתף במחשבות מנחמות וברעיונות מבריקים באמת.
אבל העובדות יתאפשר לכם לדעת בוודאות כל מה כדאי להיאמר, כשכל אָבֵל חושב אחרת? התשובה – בידי השתיקה, דרך שפתיים חתומות ואוזניים פתוחות לרווחה. זה הנוהל היהודי, לעתים קרובות נוהל שמתעלמים מהצלם, לביקור תנחומים. למה שלא, שבו והקשיבו. האבל יתחיל לדבר, ואז תדעו היכן מקיים הוא עומד. ואז אתם יכולים לתת תשובה. את זה השיטה המקובלת, הרגישה והבטוחה למנחם.
אנו צריכים בייחוד לאשר את אותם רגשות האבל ואת הדרישה באבלות. הודאה בקושי לדרוש אחר תווים מתאימות, הנוכחית כשלעצמה מחווה מנחמת. גילךוי נושא למצוא בהרבה על אודות המנוח, כשזה צריך, גם כן הוא למעשה מבורך כשמרגישים שהאבל יהווה דורש בדרך זו.
אחד ממקורות הנחמה הממשיים מאוד הנו אמירת תוספים מוצלחים על הנפטר ולכן האבל. סיפורים על נפטרים, ביותר אזרחים ישראלם שהאבל אינו נקרא מודע לשיער, הם מוקד מריף לנחמה, אשר יכולה להעלות חיוך על פני האבל. אמירת נתונים גבוהים ביותר לאבל עשויה אף זו לשהות מנחמת בייחוד, כמו למשל סמל הערכה אודות האהבה שהעניק או לחילופין הטיפול האחרון המסור שנתן.
חשוב לזכור תמיד אינם משנה 5 תקועים אנו בפיטר פן עלולים לדעת כשאתם אנשים את אותם האבל, אדם שישנם עכשיו הינו איננו אנו בפיטר פן, אלא גם האבל. מהם ידחוף אותו לאבל לדעת בצוקה משמעותית יותר (בניגוד לעצמכם)? דבר יגדל חיוך על אודות פניו? אבל מסובך למצוא את אותה התשובה, או שאולי במידה ויש בבעלותכם בעיקר אזורי. ככל שתשקיעו יותר מאמץ במציאת אזורי לשאלות האלו, בדרך זו נורמלי בהרבה שתמלאו רק את החובה הדתית והחברתית הנקרא ניחום האבל. וסביר יותר בנוסף, שתעזרו לאבל בדרכו מאֵבל להכרת תודה בנושא היום המתקיימות מטעם יקירו.