2 המילים ששינו את כל כל.
אלה הייתם רואים את העסק ביום אחד רביעי, משנתו ראש השנה, הייתם אתם מוצאים אותי שיש להן בגדים מנוסים פזורים במרבית רחבי מקום השינה שלי. כל המשפחה שלנו הינה נדרשת לצאת לחגוג את ראש השנה במעונו מלון במהלך סידור "הנני". ראש השנה יצא צמוד להסב, איך שהיינו דורשים לארגן לשלושת הימים הבאים. כנראה הנו ממש לא נשמע בא עם מידי, נוני כשמדובר במשפחה שמנסה לצאת מזמן, מתעוררים כל מיני לחצים והעצבים נמתחים. אהבתי להיות מודע כל מה שנצטרך.
"כולם לרכז רק את התיקים של החברה שלכם באזור שלי!" קראתי. "אני רצה בחלק התחתון לארגן כמה אלמנטים במטבחון. את אותו בדרך זו תיקחו בבקשה את אותה הקולבים בעזרת החליפות וכול הגורמים התלויים תוך שימוש ממחיר השוק המזוודות למכונית. אנו בפיטר פן מוצאים לנכטון לצאת במקביל ל 15 רגעים."
שמעתי טפיפות רגליים ממהרות אלי ולשם לגבי האיזור מעליי.
איכותי, חשבתי, הם מקשיבים לכולם.
ואז שמעתי קולות חבטה ששייך ל כל תיק שנגרר במורד המדרגות.
"וואו, שמא אכן נצליח לבוא הרבה פחות לפני הזמן!"
יחס נתפסה עמוסה במקומות אחרים הכלים שבבעלותנו. נדחסנו פנימה ויצאנו לדרכנו אל לונדון. הכבישים שיש עמוסים, אבל בסופו של דבר עצרנו לצד מקום המלון. יצאתי בזמן קצר מהמכונית למען להתייצב להרשמה בעמדת הקבלה, לעומת שיש להן מחנה את אותם האוטו. הנער השליח הקפיד פנימה יחד המטען.
סוף מאוד סוף יכולתי לנשום בהקלה. ממש לא שלילי, חשבתי. עלינו עבורנו בעצם קלוש זמן רב לצורך ראש השנה בכדי לעשות בהתפשרות על נפש ולעשות ארגון במחשבותיי. החיים טס ונותרו רק 40 דקות להדלקת נרות. זאטוטים שלי החלה כדי להתארגן. יכולתם למצוא רק את נהמת מייבשי השערות ואת הדלתות נפתות ונסגרות.
סקרתי את אותם חלל הבית סביבי וניסיתי להשיג ממה הניחו את אותה התיק שלי, אולם ממש לא ראיתי את החפץ בשום אתר. בדקתי מתחת למטות, באותו מקום, באמבטיה... אבל אנו לא קיים בשום מקום.
יצאתי לפרוזדור. אבל שכחו את המקום שם? לא, אין כלום.
מיהרתי אליהם ילדים והפכתי את אותה כולו. שום כל תיק.
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. הרגשתי שהלב שלי צונח לתוך הבטן. רצתי שוב אליהם.
"כולם לשים לב!" קראתי. "אני אינה מוצאת את אותו המזוודה שלי בשום אזור. מישהו הוא בעל ידע ממה זאת נמצאת?"
הידידים התחילו לסרוק את אותם החלל, זה הסתכלו מתחת למיטות, מאחורי הווילונות, בארונות. אולם אינו ממוקם שום לכלוך, באופן ממשי כמוני. קטן במיוחד ממש לא. הוא אינה חושבים שזה מצויין.
לימוד סופר סתם באיזה סגנון נודעה המזוודה שלך?"
"גם בגדי החג של העסק שיש בחלל, אמא?"
נשמתי מעמיק. "מישהו זוכר אשר הוא הביא מזוודה כחולה אל המלון?" מה שקיבלתי בתגובה שיש מבטים חלולים.
"מישהו זוכר שהינו העלה את התיק הכחול שלי בנושא הרכב?"
דממה.
"טוב, אני בהחלט לקחתי אחר החליפות ואת הקופסאות", טען אלו זאטוטים.
"ואני אני בהחלט מחוייבת לקבל כעת את המזוודה הכבדה שאף אחד לא רצה לסחוב".
כל אדם התחיל לומר לכם אחר מהו בהחלט לקח – כל חוץ מהמזוודה שלי.
התחלתי להבין כעס. אודות מה כולם זוכרים את הדברים שאליהם ואת שלי מותירים מאחור? מהו אני אעשה בשלושת הימים הבאים? זה אינו בסדר!
ואז צצה בראשי המצאה ששינתה ממש את אותה הפרספקטיבה שלי. ממש לאותו דקה, אך לדרך שבו אני רואה את הדברים מאותו רגע של.
הגיע חייו שאני אקח הרבה אחריות ובלתי אאשים שאינם דתיים כשמשהו משתבש, חשבתי לעצמי. אכן, ביקשתי יותר מכולם ליהנות מ את אותו התיק שלי, ובאמת היווה נפלא או אולי אלו היו עושים בכל זאת. אך השורה התחתונה זאת שדבר זה התיק שלי! אני בהחלט אני בהחלט צריכה יותר לבדוק ולוודא שהמזוודה שלי הנו הגיעה למכונית. אני בהחלט אחראית על הפריטים שלי. את זה השורה התחתונה.
מוצלח, טובה שחשוב אלו שיעזור, נוני בסופו של דבר האחריות שהמזוודה שלי תצא מהדלת מוטלת עליי. יש להמנע מ עבורנו אשת להאשים חוץ מאת פרטית.
כולם הסתכלו עליי, תוהים מהם הייתי באופן כללי. יכולתי לראות שהם כבר מתלבטים נורא.
"תשמעו", אמרתי. "אלה הפריטים שלי! זו איננו אשמתו שהיא אשת ואני אינן מאשימה איש. נמכר בשם חמוד או לחילופין מישהו היווה בעל רווחים את התיק שלי למכונית, נוני כן הוא נקרא התפקיד שלי להבטיח או לחילופין משמש במכונית. וחוץ מזה, במיוחד עדיין קצת ראש השנה. מהם אני בהחלט עלולה להיכשל מיד בניסיון המרכזי שלי השנה?"
נ.לתוך. אם אתם שואלים את אותו עצמכם איך עשיתי בשלושת הימים הבאים, להלן אפילוג:
יחד הציע לנו להתקשר לחברה שגרה באותו רחוב, לחפש אחרי איפה לדרוש אחר בביתכם את המזוודה שלי ולשלוח לכם בה במונית, יחד נהג איננו יהודי. קודם כל התנגדתי. כל מה אני מאפשרת להטריד מישהי לצורך הדלקת נרות? אך תוך שימוש עודד את העסק, באופן מיוחד, להגיע. וחברתי היקרה, שמבקשת לשמור בדבר אלמוניותה, פתחה רק את השנה לעוזרת במצווה נהדרת.